כרית - ארלט מינצר
בַּמִּקְלַחַת בַּחוֹף, אִישׁ זָקֵן מִתְרַחֵץ;
הַמַּיִם חָמִים וְנוֹגְעִים בּוֹ בְּרֹךְ.
מֵאָז יָד בּוֹ נָגְעָה, חָלַף זְמָן אָרֹךְ.
בֹּהַק אוֹר אַחֲרוֹן עַל גֵּווֹ מִתְנוֹצֵץ.
הוּא שָׁב לְבֵיתוֹ וְקוֹרֵא: אָלִין!
תְּמוּנָתָהּ מְחַיֶּכֶת מֵעַל הַמָּדָף.
אֵיךְ מִמֶּנִי אוֹתָךְ, מַר מָוֶת חָטַף;
אַתְּ נָחָה אֶצְלוֹ, וַאֲנִי? הוּא מֵלִין.
מִזְמָן לֹא לִטְּפָה, לֹא נָגְעָה בִּי יָדֵךְ,
בָּךְ הַלַּיְלָה אֶבְגֹּד, סֶרֶט חֵשֶׁק אוֹרִיד.
לֹא! אוֹתָךְ אֹהַב, כָּךְ, כָּרִית אֶל כָּרִית;
רֵיחֵךְ בָּהּ עֲדִַיִן, כֹּה חַיָּה עוֹדֵךְ.
אָלִינָה, אָלִין, הוּא לוֹחֵשׁ וְגוֹנֵחַ,
מְחַבֵּק הַכָּרִית, וְלָרִיק שׁוּב צוֹנֵחַ.