לאחרונה אני עוברת טלטלה עצומה עם כתיבתי.
ככל שאני נוגעת יותר ויותר במהות, בליבה שלי- ככל שאני מתקרבת יותר לעומק הנשמה, כך אני מוצאת בתוכי עולמות שלמים.
על מנת להיות חופשיה עם הכתיבה, אין לי ברירה אלא פעמים רבות לצאת ממי שאני חושבת שאני יודעת שאני.
כלומר, אם אני אישה, אם אני חיה עם איש, אם אני אם לילדים, אם יש לי נטייה לרצות אחרים ולהיות מאוד טובה ונחמדה, בכתיבתי אני חייבת ללמוד להיות אדם אחר.
בעצם, כשאני כותבת, ומתאמנת בכתיבה יותר ויותר, אני מוצאת שכדי לכתוב טוב, עלי להיות שחקנית. עלי להתגמש. להסכים לשחק.
אסור בשום אופן לאדם כותב, ברמה פרוזאית אמנותית כלומר, לדבוק בעובדות היבשות.
אני מחויבת לדמויותיי. עלי לפרק את עולמי, לחוות רעידת אדמה ולבנות משהו חדש.
עלי לצאת מתוכי, להתבונן בעיניים של אדם אחר, זכר או נקבה.
לעתים הדבר מתעתע, אני לומדת את הדמות ופתאום מתהלכת בעולם בהוויה של גבר.
אני רואה את החיים כגבר, ומתבוננת כיצד גברים שונים מתנהגים, ולומדת אותם.
וגם נשים, השונות ממני. אני תוהה איך זה מרגיש להן להיות בגוף גברי, או נשי. איך זה מרגיש להן לחיות עם גבר. או לחיות עם אישה. או להיות אישה שאינה בוחרת לחיות עם אף אחד, להיות נטולת מיניות לחלוטין או להתענג על מין כל עוד נשימה באפה.
אני תוהה איך זה להיות בעל חיים. האם משהו עובר במוחו של העכביש החוצה ברגעים שאני מקלידה במחשב את שולחן הכתיבה שלי?
האם הוא חש את תקתוקי המקלדת? האם הוא חש את החום האנושי שגופי פולט?
האם יש בו מחשבה או רק אינסטינקט בסיסי של – ברח. קפא. תקוף וכו'.
מה חשה הציפור כשהיא מתנגנת מחוץ לחלון בעודי כותבת? איך נראה עולמי מבעד עיניה הזעירות, איך נחווים עבורה החיים כשהיא פורשת כנפיים בקלילות ומתעופפת למחוזות אחרים.
מה מרגישה נקבת החתול כשהוא בועל אותה בכוח?
מה מרגישה אישה כשבעלה אינו קשוב כלל לצרכיה ומתייחס אליה כחפץ, כאובייקט.
מכורח הנסיבות, אני בוחנת את העולם, והעולם עובר דרכי.
אחרת לא אוכל לעולם לפרוץ את מחסום עצמי ולכתוב על הסובב אותי.
שנים רבות רגישותי ופגיעותי היו לי לרועץ. היום אני מוצאת אותן מרתקות.
אני הולכת ומבינה כי הרגישות והפגיעות הן הן אלה שמאפשרות לי לחוש אותי, לחוש את הזולת ואת הסובב אותי. ולתעד. בדרכי האישית והיצירתית.
אנחנו העולם. העולם הוא אנחנו. הכל מתחיל ונגמר בנו, ועם זאת- תמיד תמיד נהיה חלק בלתי נפרד מן העולם.
